<h1>שולחן של ארבע לרבינו בחיי שער ראשון</h1>
<h2>דף קה.</h2>
בא לברך ברכת המזון יתחייב לרחוץ ידיו ולברך על רחיצת ידים, ונטילה זו חובה. וכן אמרו מים ראשונים מצוה, ומים אחרונים חובה, אמצעיים רשות. וכשאמרו אמצעים רשות בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה.
ברכה א' על נטילת ידים. ותקנו רז"ל בנוסח ברכה זו לשון 'נטילה' שהיא הגבהה, מתרגם, ותשאני רוח, ונטלתני, וכתיב, וינטלם וינשאם כל ימי עולם, שצריך שיגביה ידיו למעלה. ועוד יכלול עיקר בנטילת ידים לתפלה שיתכוין בהם להתקדש בהם מן העשר, כמי שמגביה ידיו למעלה ומתכוין לפתוח מן המקור העליון וממשיך ומוריד שפע למטה, וזה שאמר הכתוב, ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי. למדך הפסוק כי יש בקצת המצות [חקיקה] וציור למעלה עד שיצטרך אדם בעשות אותם למטה שישא כפיו אליהן למעלה. גם בכאן על השלחן בגשתו לעת האוכל ראוי שיטול ידיו ויגביהם למעלה בנטילתו, ושיכוין אל העשר בנטילה קודם שיאכל, וכן לאחר שיאכל במים אחרונים, כענין שכתוב, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. וכן בי' דברים שהצריכו בכוס של ברכה ממנהג הותיקים, כל זה לרמוז שאין תכלית כונתו באכילתו על השלחן אלא שיתקיים גופו ויוכל לעבוד את בוראו עד שתזכה נפשו ותעמוד בתוך העשר, ויהיה אור הבהיר מזונה ושיחופף עליה. ותדע האמת כי אל הכונה הזאת נעשה תבנית הגוף י' אצבעות ידיו בהגביה אותם למעלה, וכן י' אצבעות רגליו למטה, ונשאר הגוף באמצע בין י' לי', ומטעם זה תמצא בתורה בקדוש ידים ורגלים של כהנים שאמר הכתוב, ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, ורחיצה זו בלשון קדושה תרגם אותה אונקלוס ע"ה, כי בשאר מקומות שכתוב בהם, ורחצו, מתורגם, ויסחון, אבל בכאן תרגם, ויקדשון, לבאר כשהכהן היה מקדש ידיו ורגליו, וידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, היה מתכוין אל העשר ומתקדש בקדושתן וממשיך הברכה מברכתם, ועל הכונה הזו היה הכהן מקדש ידיו ורגליו מן הכיור בגשתו אל המזבח. וכן השלחן נקרא מזבח. מטעם זה החמירו בעונש המזלזל בנטילת ידים שהוא נעקר מן העולם, וזהו חומר העונש בהיות נטילת ידים רמז לדבר שכל העולם תלוי עליו, וכן המזלזל בנטילה גורם הרציחה שהוא חרבן העולם, וכמו שאמרו, מים ראשונים האכילו בשר חזיר, אחרונים הרגו את הנפש. ודבר [אחר] עוד אמרו בנטילת ידים, כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות, לפי שהעושר מתאסף בעסק הידים, וכן כתוב, ובכל משלח ידך, והברכות משתלשלות מן העשר. והרמז בזה, עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, הוכיחו העושר שהוא שבולת מן המעשר שהוא סבולת, כדי לרמוז שהברכה והעושר משתלשלות מן העשר. וראיה לזה ברכת כהנים בנשיאות כפים.
ויש הפרש בין מים ראשונים למים אחרונים בדברים הרבה, מים ראשונים צריכין כח אדם, שישפוך אדם אחר על ידו, או הוא עצמו שישפוך בידו אחת על ידו אחרת, מה שאין כן במים אחרונים שאין צריכין לבא מכח אדם. מים ראשונים צריכין הגבהה שלא יחזרו ויטמאו את הידים, מה שאין כן במים אחרונים שצריך שישפיל ידיו למטה כדי להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין נגוב שהנגוב מעיקר הנטילה, אחרונים אין צריכין נגוב. מים ראשונים צריכין שלא יהיה דבר חוצץ בידים, כגון שעוה או זפת או בצק או צואה שעל צפרניו, אחרונים אם היה דבר חוצץ אין בכך כלום. מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, כלומר שאין לנו לחוש אם נופלים על הכלי או על גבי קרקע, מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, שצריך שיפלו המים בכלי ולא בקרקע. ראשונים אם שפשף בידו צריך לחזור וליטול ידיו, אחרונים אין צריך. מים ראשונים מברך על נטילת ידים, אחרונים אין בהם ברכה אלא למברך ברכת המזון שהוא מברך על רחיצת ידים, מים ראשונים צריכין הפסקה ולא בבת אחת, אלא נוטל ומפסיק [נוטל ומפסיק] אחרונים יכול לשפוך הוא בבת אחת. מים ראשונים דוקא מים ולא שאר משקים, מים אחרונים אפילו שאר משקין, כגון יין וחלב שאינו אלא להעביר את הזוהמא. מים ראשונים צריכין כלי דכתיב בכיור ממנו, ולא שיעברם וישפשפם בנהר, אחרונים מותר. מים ראשונים עד הפרק, והוא המקום שיד כלה שהיד וקנה הזרוע מחוברין שם, אחרונים אין צריכין אלא פסת היד במקום שהאצבעות כלין. וי"א שזהו מקום שיעור למים ראשונים מקום שהאצבעות כלין, ושיעור הפרק למים אחרונים פיצול אמצעי שבאצבעות, לפי שאין מים אחרונים אלא להעביר את הזוהמא, ומשם ולמעלה אין התבשיל נוגע בם. מים ראשונים צריכין שיעור, והוא רביעית לוג, אחרונים אין צריכין שיעור. מים ראשונים מועיל בהם תנאי, אחרונים אין מועיל בהם תנאי. והסימן בכל אלה בהפרש שיש בין מים ראשונים למים אחרונים כה"ן ח"ן שע"ה מכפר"ת. כ' כח אדם. ה' הגבהה. נ' נגוב. ח' חציצה. נ' נטילה בין בכלי בין על גבי קרקע. ש' שפשוף. ע' על נטילת ידים. ה' הפסק. מ' מים [דוקא]. כ' כלי. פ' פרק. ר' רביעית לוג, ת' תנאי.
<h2>דף קה:</h2>
וטעם שאמרו מים אחרונים חובה, מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים, ומשתכח כקורטא בכורא. ואין בה ברכה אלא למברך. במה דברים אמורים שצריך ליטול ידיו אחר סעודה בשאכל דבר מזוהם, לפי שאין ראוי לברך בידים מזוהמות, [שכשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך מי שידיו מזוהמות פסול לברכה]. אי זה הוא דבר מזוהם, כל שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח, כגון חיה או עופות, אבל ראוי ליקרב אין צריך ליטול, שאין דבר זה מזוהם. ויש מגדולי המורים שסברו שכל דבר נקרא מזוהם.
<h2>דף קו.</h2>
וידעת כי יש בהלכות נטילה עוד פרטים רבים, כגון מים שנפסלו משתיית בהמה והם המלוחים, וכן מים שהנחתום מדיח בהם ידיו, וכן שנים שנטלו מרביעית, וכן ידו אחת בשטיפה וידו אחת בנטילה דאמרינן במסכת גיטין ידים טהורות, וכן אם מותר לקבל מים מן הגוי [ומן הנדה] לפי שיש שכתבו שאין מקבלין מן הנכרי, וכיוצא באלו רבים. והוא הדין בהלכות המוציא, וכן בשאר ברכות שאנו עתידים להזכירם, וכן ברכות השלחן שיש בהם פרטים רבים שהנחתים ולא כתבתים, שאם באתי לכתוב הפרטים יארך הספר, ואני איני מכוין אלא לדבר בקצרה בכללים ידועים, יבין המבין הפרטים מתוכם.
נטילת ידים אע"פ שאינה בפירוש מן התורה הסמיכוה רז"ל לפסוק מן התורה, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו רז"ל לנטילת ידים מן התורה. נטילת ידים בין לחולין בין לתרומה עד הפרק, והוא מקום שפיסת היד כלה. כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כלו. יש שפירש דוקא בשעת הדחק, ויש אומרים אפילו שלא בשעת הדחק. הנוטל ידיו לא יאכל עד שינגבם, שכל האוכל בלי נגוב כאלו אוכל לחם טמא, שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ומלת לחמם נוטריקון ליחות מים. הנוטל צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים.
